פיתויים וסוכרת
למי שלא מכיר אותי, אני דיאטנית ששומרת על המשקל בעצמי כבר שנים רבות עם כמה מעידות
בדרך של 10 ק"ג לכאן או לכאן.
משקל תקין לא בא אצלי בכל אופן בקלות ועליי לשמר אותו בכל יום ביומו על מנת לא לצבור קילוגרמים עודפים ולממש את הגנטיקה העומדת לצידי לטוב ולרע. כבר תקופה ארוכה אני שוקלת לפתוח בלוג שבו אוכל לשתף בתובנות אישיות שלי ובתובנות של סשנים טיפוליים שאני עוברת יחד עם מטופליי (בעילום שם כמובן) כיוון שמתוכם עולים תכנים מיוחדים ומעניינים היכולים להשפיע ולעזור למתמודדים כמונו. שהרי כולנו יודעים מה משמין ומה לא והבעיה העיקרית היא איך ליישם את התאוריות.
בשל הגישה הטיפולית שבה אני נוקטת המושפעת רבות מעולם האימון, הדו שיח המתנהל ביני ובין המטופל מורכב ברובו מתובנות המגיעות מהמתמודד ועל כן רלוונטיות לכלל המתעניינים בנושא. עם זאת הפעם דווקא רציתי לספר על מקרה שקרה לי באופן אישי.
בשבוע שעבר ישבתי בבית קפה עם בעלי שנמצא במשקל תקין באופן טבעי. לא בשל חילוף חומרים מוגבר כפי שרבים חושבים אלא בשל חוסר משיכה אינטואיטיבי למזונות לא מזינים ומשמינים במיוחד.
בשל העובדה הידועה שהיקום הפיזי אוהב לתת לי אתגרים, כשהגענו לבית הקפה התיישבנו בדיוק בצידה השני של וטרינה מפוארת בעוגיות ובמשך כל הארוחה נאלצתי לחשוב לא על הסלט שאני אוכלת, אלא על צנצנת העוגיות הקורצת לי בחיבה שאטעם ממנה בסוף הארוחה. כאשר פינו את הכלים והתלבטנו אם להזמין קפה או לא, החלטתי לשתף את בעלי בדילמה הסמויה שלי שבעצם במשך כל הארוחה חשבתי בין השאר לא רק על שיחתנו הפורה,אלא גם על הקושי הרב שחוויתי בשל מיקומינו הגאוגרפי הבעייתי ליד עוגיות השוקולד צ'יפס והחלבה שצפו בי בכמיהה. להפתעתי הרבה, התשובה שקיבלתי מהצד השני היתה: "באמת? לא שמתי לב שיש כאן עוגיות"… וכאן שוב הודגש הפער הגדול בין מישהי שאוהבת לאכול ומאתגרת בכל פעם שניצבת מול צנצנת עוגיות לבין ברי המזל שפשוט אינם מתעניינים במאכלים הנלוזים והמדהימים הנ"ל.
כמובן שהזמנו חשבון בלי להזמין קינוח כרגיל ובפעם הבאה שהגעתי לבית הקפה התיישבתי רחוק מצנצנת העוגיות השקופה.